tipol-logo

tipol-logo

 

טיפול משפחתי עם ילד שמתמודד עם הפרעת קשב וריכוז

“מעליות עולות יורדות, ומתרסקות, אבל אני גבוה מכולם”**

טיפול משפחתי עם ילד שמתמודד עם הפרעת קשב וריכוז

הפרעת קשב וריכוז בעיני היא הבחנה תקופתית, גם אם יש לה ביטויים פיזיולוגיים. הפרעה זו ייחודית לחברה המודרנית המערבית, ואבחונה קשור לציפיות להתנהגות “נכונה” במסגרת בית הספר. במערכת החינוכית יש ציפיות מהילד שיתפקד כתלמיד בית ספר. גם במסגרות אקדמיות גבוהות יותר קיימות ציפיות של ביצועים מסוימים מצד הסטודנטים. נוסיף על כך, שמספר הילדים המאובחנים בה עולה משנה לשנה.
בחרתי לספר את סיפורו של גבורה (שם בדוי), בהסכמת ההורים, משום שהרבה קוראים בוודאי יוכלו לזהות בו מאפיינים מילדים שהם מכירים. ואולי בכוחו של סיפור זה לתת השראה להורים וילדים אחרים. אצל גבורה זה התחיל בכך שההורים היו הראשונים שזיהו שקיימת בעיה, כבר בכיתה א’. מכיוון שהאמא נהגה לשבת איתו על לימודיו, היא
הייתה מודעת לקשיי הלמידה שלו, והם החליטו לקחת אותו לאבחוןקשיי למידה. האמא חשבה שיש עוד קושי שמתלבש על הקושי בלמידה, ולכן פנו לאבחון נוירולוגי. למעשה, הדרך כבר הייתה מוכרת להם מילדתם הבכורה.

הרקע להגעה לטיפול פסיכולוגי
במקרה של גבורה, בית הספר פנה להוריו רק כשהיה בכיתה ג’. ההורים קיבלו משוב ותלונות מהמורה שהילד לא פנוי ללמידה, לא קשוב, מפריע, מפטפט, ועסוק בריבים עם ילדים. הילד עצמו נהג לחזור מבית הספר כל פעם עם תלונות חדשות על ילדים שמציקים לו. הוא הפך לילד שקשה להורים, למורים ולחברים להתמודד איתו. בבית לא הלך לישון בזמן, היו לו התפרצויות זעם, לא הכין שעורי בית. כל זאת למרות השימוש בריטלין ולמרות העזרה המתקנת בלמידה, אם כי יש לציין שהאמא סבורה שהמורה הייתה צעירה ולא ידעה איך להחזיק אותו. כמו הרבה הורים אחרים, גם הוריו של גבורה סמכו על עצות הרופאים, והאמינו שתרופות אמורות לעזור ושהילדים שלהם מתמודדים עם קשיים מולדים. הילד אכן התחיל לקחת ריטלין, ובמקרה של גבורה, לאחר נטילת הריטלין נוספו סימפטומים

חדשים. גבורה התחיל להראות חרדה הולכת וגוברת, פחדים בלילה, מסרב ללכת לישון לבד, מסרב ללכת למקומות לבד. בשלב מסוים ההורים מרגישים שצריך שיחה עם פסיכולוגית.
התחלת הטיפולהמפגש הראשון עם המשפחה המונה חמש נפשות התחיל ברעש נעים של הצטופפות בחדרי הלא גדול. על הספה הדו-מושבית התיישבו האבא ושני הילדים הגדולים, הבכורה בת 11 וגבורה בן 9, זה עתה התיל כיתה ג’. על הכורסא האדומה ישבו האמא ובן הזקונים בן השלוש. בפגישה זו ובבאות אחריה הלכתי ונשביתי ב”ביחדיות” ובהומור שלהם. ההורים מתמודדים עם היומיום הישראלי, המוכר לרבים: שני הורים שעובדים במשרה מלאה. אבא קרייריסט שמאוד אכפת לו מאשתו והילדים, ואמא עובדת מסורה למקום עבודתה ולילדים, כך שכשהמשפחה מתאספת חזרה בשעות הערב המוקדמות ומתחיל המרוץ לחוגים או לכל הפחות איסוף מהחוגים. האחות הבכורה נדרשת לסייע הרבה בבית (“לא שהבית מתוקתק באמת”). היא מקבלת את הכינוי“מפעל הזנה” מהאמא, יד ימינה שלה, ומרוויחה מכך לא מעט, הילד האמצעי הוא הפציינט המזוהה, והקטן – קטן. מכור לאמו.
גבורה שמח שהוא מגיע עם כל המשפחה. הוא שיתף בקושי שלו עם הריטלין. לדעתו זה עושה לו לא טוב. יש לו חרדות וסיוטים. הוא פשוט התחיל בשביתה איטלקית ולא מוכן לקחת. שמעתי על הבעיה המרכזית שהעסיקה אותם ואת גבורה, הפחדים והחרדות. האבא שהה די הרבה בחו”ל כחלק מעבודתו, והאמא, שנשארה להתמודד עם גבורה, לא תמיד הצליחה להביא אותו לחדרו למעלה, והיו להם טקסים קבועים ומעייפים לכך. האם הגיעה מדי פעם לקצה כוחותיה כשגבורה היה עומד על מדרגה ראשונה או שנייה, מאובן, תקוע, כשהאמא רק רוצה לגמור את היום, וכבר לא היה לה כוח להכיל את החרדות שלו. החרדות היו זרות לה, והיא חשבה שהוא עושה דווקא. (מאוחר יותר הבינה שהאבא חסר לו, וזו הייתה דרכו להביע את זה). בשלב הזה היא פשוט הייתה מחבקת אותו. היא היתה חסרת אונים, והרגישה שאין ביניהם שיחה.
בשלב הזה הם הבינו שצריך שיחה עם פסיכולוגית. הם פנו למישהי, אך מאחר שלא הייתה התקדמות, הגיעו אלי. גבורה עדיין היה עם פחדים. פחדים שמישהו מכוון אליו נשק, שעוקבים אחריו. הוא היה ממש מבועת. הם הבינו שצריך להבין רגשית מה קורה לילד ולעזור לו גם מהכיוון הזה. ההורים רצו מאוד להבין את הראש של גבורה.
עוד למדתי במפגשים הראשונים שגבורה מחפש מאוד את הקשר עם אביו, שהאבא רואה עצמו בגבורה – בחרדות, בהפלגות עלי דמיון, ברגישות,וגם בקשר הסבוך בין גבורה לאמו, שגבורה מצליח לשגע אותה ולהוציאה משלוותה. ההורים היו חסרי אונים ממש מול ההתמודדות עם העוצמות של החרדות והפחדים שגבורה חווה, ומול הקשיים החברתיים והלימודיים בבית הספר. אחותו המטופלת בריטלין בעלת בעיה הפוכה מזו של גבורה. היא מרחפת, בעוד שגבורה הוא חסר מנוחה. ההורים הם מהסוג שמשתף פעולה מאוד עם בית הספר.
נדלקה אצלי נורה אדומה לשמע החרדות והסיוטים שיש לגבורה, ושאלתי את ההורים האם הנוירולוגית יודעת על תופעות אלה. לעתים ריטלין יכול להגביר נטייה לחרדות, ויכול לגרום לסיוטים או לפרנויות. במקרה כזה, חשוב ליידע את הנוירולוג.
גבורה בן התשע, עם עיניים חומות גדולות ומשקפי חכמים, ילד עדין למראה, רזה מדי, דרוך מאוד, נראה ממש מבסוט להצטנף בחיק משפחתו ולא להיות “על כיסא הנאשמים לבד”. הוא נרגע גם כשהבין שאני מתעניינת בכל המשפחה, ולא רק ב”בעיות” שהוא עושה. בכלל, לאורך זמן רב של הטיפול, כמו להרבה ילדים, היה לו ממש קשה לשתף או לדון ב”אירועים” שהתרחשו בבית או בבית הספר שקשורים בבעיה.

גבורה
למדתי במהלך הזמן את ההיסטוריה של גבורה. הוא נולד לאחר הריון מתוכנן, בלידת ואקום, כשאמו בת 35. עד כיתה ב’ היה רגוע. התפתח יפה, ומהר מאוד ניכר שהוא חכם וחריף, אוהב לאכול ובעל חברים. אמו לא עבדה אז, וכאשר גבורה היה בן 5 נולד לו אח. בעצם, הכול התחיל בכך שההורים שמו לב שמאז לידת האח גבורה החל לדרוש תשומת לב רבה, ומכיוון שהם זה הם, והם “רוצים לעשות הכול בשביל הילדים”, ניסו להתמודד עם זה ולהיענות לו. עם זאת, המציאות הישראלית התדפקה על דלתם והאמא החלה לעבוד כאשר היה בכיתה ב’. כפי שכבר תיארתי, כאשר גבורה נכנס לכיתה ב’ המצב החל להידרדר במדרון חלקלק שכבר לא ניתן היה לעצור אותו. בתקופה זו התחילו בעיות חברתיות קבוצת הבנים והשפיעו על השתתפותו בחוג כדורגל. הוא היה חוזר ואומר, “אף אחד לא רוצה לשחק איתי”. קל מאוד להחליק לתוך דפוסים שליליים כשיש הפרעת קשב וריכוז. קל מאוד לאפשר לקשיים להסתיר את החוזקות של הילד וגם את הדברים שהוא מנסה לשדר, את המצוקות, הצרכים, החוויה הייחודית שלו, התקוות שלו, החלומות. טיפול משפחתי הוא מרחב שבו רואים את החוויה של הילד מקרוב. לא צריך לנחש, לא לשער, הדברים פשוט מובאים כמו שהם לתוך החדר. דבר זה מאפשר לראות מה בדיוק הוא צריך, מה החוויה הקרובה לניסיון של הילד. גבורה כלפי חוץ שידר

המון שליליות, חוויה קשה של דחייה שהתבטאה במשפטים כגון “הילדים לא אוהבים אותי”. הוא שידר המון חוסר שיתוף פעולה, והוא עייף את כל מי שסבב אותו, אחותו, הוריו, מוריו. רק המפגש של המשפחה ביחד יכול היה לתת להם מרחב לתת לו הכרה מועצמת ביופי ובכוחות הפנימיים שלו, לגרום לו להאמין שהוא לא רק חלש ופגיע. לגבורה, המרחב הזה אִפשר להביע את משאלתו לקבל תשומת לב, לקבל נראות, “את לא מבינה אותי… את לא מקשיבה לי…” והנראות הזו רו”ח אריה דןאפשרה בסופו *של דבר לגבורה לראות את עצמו ולהרגיש שייך ובטוח יותר.

הוריו של גבורה
הערכים שהורים מעבירים במשפחה: הלכידות, ההומור, טוב הלב והעזרה ההדדית, היו כוחות מידיים שעמדו לרשותנו על מנת להתמודד עם הבעיה. למשל, גבורה החליט לעזור בכך שהוא מתחיל לקחת את הריטלין בצורה מסודרת. מעניין שבתקופה הזו של התחלת המפגשים שבה הוא לא נטל את הריטלין החרדות והפחדים נעלמו כמעט לגמרי, אך הבעיות כמובן נשארו והוא חזר ליטול את התרופה. האמא מצדה החליטה שהיא תעבוד פחות. האבא החליט לעזור לאשתו להיות פחות “טובה וּותרנית” ולהירתם יותר לבית.
עוד תמה שחזרה על עצמה הייתה שהאמא למדה בצעירותה שכשיש בעיה – מתמודדים. כילדה היא ידעה מצוקות גופניות בבית, ולמדה שחיים עם זה. האבא, לעומת זאת, שבילדותו ידע גם כן מצוקות אבל התמודד עם מציאות תובענית מדי, חש שהיה רוצה למנוע מבנו כאבים והתמודדויות.
תשומת לב רבה ניתנה לאופן שבו המשפחה מווסתת את גבורה. נעשו סימנים ומודעות עצמית של כל אחד לכך. אחד הסימנים שעזרו במיוחד היה של “רכבת הרים” שאליה גבורה נכנס, וההורים עזרו לו להאט ולרדת ממנה.
מסגרת של טיפול משפחתי מאפשרת תחושת שייכות ומעורבות לכל המשתתפים. האבא נהיה מעורב הרבה יותר. היחסים בין האמא לגבורה נהיו קרובים יותר: “אני מרגישה שאני מחוברת אליו יותר. אני יודעת היום שהוא מציף דברים מהעבר ולא צריך להתרגש מזה”. האבא נשאר קרייריסט אמנם, כי זו גם מציאות החיים, אך הפעם, שיתוף הפעולה של האמא מודע יותר, וזה הופך לבחירה מודעת שלהם כזוג. דוגמא טובה להשפעות של שינוי זה הייתה כאשר הם יכלו לראות כיצד הדפוס הבא קורה: גבורה מתלונן על משהו שקרה בין החברים בבית הספר. הוא מספר לאמו, הם מתקשרים לאבא. גבורה נכנס עמוק יותר לתוך הסערה הרגשית. גבורה מספר לאבא בפרטים על ההשפלות שספג מחבריו. נכנס עמוק יותר לבכי וצעקות. האמא שעומדת לידו נשאבת לתוך הסערה הזו מתוך תחושה פנימית שהאבא היה צריך להיות כאן כדי לפתור את הבעיה, ולא להשאיר אותה לבד. היא מגלה חוסר אונים כדי שהכדור יישאר אצל האבא. גבורה מגיב לכך, ומכריז שלא ילך יותר לבית הספר. לאחר תהליך, האמא כמובן לא מעודדת את ההתקשרות לאבא, והדברים נפתרים עוד קודם. המרירות כלפי היעדרותו של האבא הייתה מתמיד. תמיד הוא העדיף את עבודתו והיה “סוג של תמונה בבית”. אך עם ההתמודדות עם הקשיים של גבורה, כשהתחושה הייתה של נטל שמחולק באופן לא הוגן, זה הועבר לילד, ואז נהגה לשלוח אותו לאבא.

התמורות
חלק מהשינויים התרחשו בקפיצות וחלק מהשינויים התרחשו מתחת לפני השטח כביכול, לאורך התקופה. אחד השינויים היה שגבורה קיבל את המקום שלו בתוך השלישייה, כאשר מצד אחד האחות הגדולה לא אמורה להיות אמהית כל כך כלפיו, ומצד נוסף הוא קיבל גם תפקיד וכעת משחק יותר עם אחיו הקטן. בהמשך, בכל פעם שמבנה זה מתערער, גבורה נהיה פחות אחראי לאחיו הקטן ויותר הולך לאיבוד, ואז שוב צריך לחזק את התפקיד החיובי שלו במשפחה.
התכונה שהאמא מעריכה ביותר אצל גבורה היא טוב לבו, אבל גם האמא וגם האבא לקחו את המשמעות של החולשה הקשורה לתכונה זו. עם הזמן הם תפשו את טוב לבו כמשהו שיכול לחזק ולעזור בחיים, ולא רק כעדות לחולשה. הם ראו כיצד גבורה מרגיש מנוצל על ידי חבריו, ושהקשר ביניהם אינו הדדי מספיק. באופן מדהים, גבורה מתקשר לסבתות משני הצדדים ולסבו בכל יום לשאול לשלומם, מיוזמתו הבלעדית! “יש בו רכות לא רגילה”, כך מתארת אותו אמו.
טוב הלב, הרצון לעשות בשביל הילדים הכול ולאפשר להם להביע את המאוויים שלהם באופן גלוי בביטוי מלא – האין זאת השאיפה של הרבה הורים? והניסיון לאחוז במקל משני קצותיו, וגם שהבית יתקתק, אבל לדעת שיש גבול ברור עד כמה אפשר לבקש מהילדים לתרום לעניין… הרצון לנהל את כל ההפקה הזאת בלי לבקש דבר לעצמך. התחברתי מאוד למשפחה הזאת. יכולתי לראות בהם את ההתמודדות של המשפחה הישראלית. אחת ההחצנות שהשתמשנו בהן שעזרו מאוד לגבורה לנהל את הדיאלוג שלו עם דרישות בית הספר הייתה “השולחן”, כהחצנה של היותו תלמיד. זה היה רעיון של גבורה, ויכולנו לראות את מה שמרכיב את ה”תלמידיות” בצורה שגבורה יכול להפנים, כבחירה להזדהות עם הנורמה הזו. דבר נוסף שעזר לגבורה היה תחושת הבחירה והשליטה על דברים. הוא התבקש לקבוע יעדים לעצמו, מאחת עד עשר, כמה הוא רוצה להתקדם במשימת ה”תלמידיות”.

אחרי שלושה חודשים
לאחר שלושה חודשים ראשונים של עבודה משפחתית, כאשר גבורה חזר ליטול ריטלין בצורה מסודרת (הוא תלמיד באמצע כיתה ג’), עדיין היו הרבה נושאים על השולחן שקשורים לתפקודו כתלמיד: זמן הגעה לבית הספר, הוצאת ציוד בזמן השיעור, הכנת שעורי בית, ובעצם, אי הכנתם, מריבות עם חברים כאשר הוא מרגיש אי צדק ופגיעות פעמים רבות, גם כאשר הוא נותן מעצמו ורוצה לסמוך.
החלטנו לערוך פגישה בבית הספר. לקראת המפגש עם בית הספר הרגשתי שעצם המפגש הוא עוד הכנסה של דרישות המציאות לתוך המרחב הטיפולי, ושיתפתי את גבורה במה שהולך לקרות. הוא היה טיפה המום אבל גייס את לכידות המשפחה, טוב לבו וחוכמתו, ושיתף פעולה במשימה זו. שאלתי אותו מה הוא חושב שאני הולכת לשמוע, ומה היה רוצה שאשתף או אומר להם. אותו מפגש עם הצוות, שכלל את המנהלת, היועצת, המחנכת וההורים, היה בעל השפעה חשובה על גבורה. המפגש עזר לו להתמקד ולהתגייס עוד יותר למען המשימה המשותפת לכולם, כלומר להפוך את גבורה לילד בית ספר. המפגש בבית הספר ריגש אותי באופן אישי בגלל היכולת של הצוות להיות שם כצוות משותף עם ההורים מול הבעיה של “התלמידיות” ו”הניהול העצמי”, ולא נגד . עד המפגש הבא גבורה כבר חווה את עצמו כמתקדם מילד בית ספר ברמה 3 (בסולם של !7 ) ועד ילד בית ספר ברמה10-1 ההורים

אנקדוטות מהטיפול
• אחד הרגעים המרגשים בטיפול היו כאשר גבורה בא וסיפר לי, בסוף כיתה ג’, שהוא עושה עבודה כיתתית עם ילדים נוספים, והפעם כל האחריות עליו. הוא בעצם מנהיג הקבוצה. הוא אפילו הכין את העבודה בעצמו, מכיוון שהילדים האחרים לא שיתפו פעולה במיוחד. האין זה שימוש נפלא ובונה לטוב לבו וחוכמתו?
• באחת הפגישות עשינו פסל משפחתי. גבורה התבקש להציב את אמו כמו שהוא מרגיש איתה, והוא שם אותה מניפה אצבע מאשימה לכיוונו, כשהוא קטן ונמוך וחסר אונים. אחר כך הוא הזיז את אמו ככה שהייתה בגובה שלו, פנים מול פנים.

• עזר בתהליך שהפנינו תשומת לב לנושא החוקים בבית. “חוקי הבית” אפשרו סוג של החצנה של ה”לא בסדריות” של גבורה. כעת הוא לא הרגיש לבד בזה, וכבודו ניצל!
• התעלמות – כמו בהרבה מקרים כשמרגישים שילדים מציקים, התעלמות היא פטנט הזהב. זה עבד טוב עם גבורה, ושמחתי שהוא הגיע לפתרון זה לבדו, ותוך כדי כך ההורים למדו כלי של פתרון בעיות ביחד.
• באחת הפגישות גבורה החליט להיות יותר “חסר לב כדי שלא יצליחו להרוס אותי”. למשל, להגיב בהתעלמות כשילדה אומרת לו “בן זונה” כדי להראות לה “שלי לא ישברו את הלב”.
• בפגישה שאליה הגיע גבורה עם אביו בלבד, הסתבר שהם הקשיבו בדרך אלי לשיר שגבורה ביקש במיוחד, השיר “מעליות” של דודו טסה. האבא רצה להבין מה נגע בבנו בשיר הזה, שאינו שיר ילדים אופייני בכלל, והוא אפילו שיר עצוב, ומדבר על כאב. אני הייתי המומה כאשר גבורה בן העשר בסך הכול, השיב שזה שיר על אומץ, שלא נשברים, שלא נופלים. הוא אמר את זה בהבעתו הרצינית, הפרופסורית, כמישהו שלמד משהו חשוב על הוויית האדם. אני שמעתי כבר בעבר ילדים שאוהבים ומתרגשים משירים רומנטיים, אבל לשמוע ילד בן עשר מנתח כך שיר ממקום כל כך בוגר, היה ממש הפתעה.
• עוד אחד מהרגעים המרגשים קשור גם לחוויה שמוכרת אצל הרבה משפחות, והוא הדיבור על רגש הכעס בצורה שלא מבטלת אותו. ההורים יכלו לשמש עדים לכך שגבורה חווה את הכעס כאילו הוא מגיע עד “אין-סוף”, “אין לו מקום בלב יותר”. הם יכולים כעת לשמוע את זה מבלי להיות במקום של “השוטר” שאומר “אסור לך להתעצבן כל כך”, אלא במקום האמפתי שמאפשר לנהל דיאלוג עם הכעס הזה.
• בעקבות הטיפול, הילדה הבכורה יכלה להיות הרבה פחות ילדה–הורית. היא עדיין יד ימינה של האמא, בוגרת וחמה. היא מצאה את עצמה בתחום המוזיקה והחלה ללמוד בבית ספר ייחודי לכך. הילד הקטן החל לקבל התייחסות מתאימה לצרכיו וטיפולים מקדמי עצמאות. גבורה החל להכיר ביכולות הייחודיות שלו – הוא מרגיש הכי חזק בהורדות ידיים בכיתה. הוא מרגיש “חכם”. יצר קשרים משמעותיים, והשנה, בכיתה ד’, יש לו חברים של ממש. הוא נכנס לצופים, וקיבל כלים רבים לוויסות עצמי. הוא ממשיך לייחל ליום שלא יזדקק לריטלין הזה, שגורם לו לכאבי ראש ולחוסר תיאבון.
• במהלך החופש הגדול היה מרגש לראות כיצד עלה גבורה במשקל, משום שהפסיק לקחת ריטלין. כשהחל את כיתה ד’, ניסה להמשיך ולהסתדר בלי התרופה. בהמלצת הנוירולוגית ובהמלצתי, הוא ראה שהערות המורה החדשה חזרו, ובתחילת השנה המורה אכן התקשרה לספר שהוא לא מכין שיעורים. גם הוא הרגיש על עצמו שקשה לו בשיעור. זה היה קשה לו, כי הוא ילד שאוהב ללמוד בסופו של דבר, באופן פרדוקסלי. הפעם גבורה הגיע לתובנות שצריך להגיש עבודות, ללמוד לבחינות. היום הוא יודע שהתרופה עוזרת לו, ושזה חלק מהאחריות שלו לקחת אותה ולהשלים משימות. בימינו הוא כמעט שאינו שוכח לקחת אותה. גם בתחומים אחרים בחייו, שבו ילד צריך לקחת אחריות אישית, השינוי מתבטא, למשל ביחסים עם חברים ובבית.
• המורה, שגם בנה נוטל ריטלין, המליצה לגבורה לחזור לקחת

את התרופה. ההורים נעתרו הפעם בעצם לבקשתו של גבורה, וחזרו לתת לו את התרופה בהנחיית הרופאה. לא הרבה זמן אחר כך גבורה אמר שכואב לו הראש מהכדור, שזה אוטם אותו, ושהוא צריך להתנפל על האוכל בשבע בערב. כידוע, הרבה פעמים ילדים שנוטלים ריטלין מתקשים לנהל את זמני האכילה שלהם באופן הרגיל של ארוחת צהריים לאחר בית הספר, משום שהם חשים רעב רק לאחר שהשפעת התרופה פגה. זה היה כל כך אמיתי ונוגע ללב, ולראות את ההורה שצריך להכיל את זה ולהימצא בקונפליקט שבין להביא את דרישות המציאות מול הילד וגם לאפשר לילד להיות תלמיד טוב – כמו שהוא רוצה ויכול! – לעומת להישמע למצוקה הפיזית של הילד. אני חושבת שזה אחד הרגעים הקשים ביותר עבורי בכל טיפול מהסוג הזה.

סיכום הטיפול
לראות את גבורה משתף בדברים שעוברים עליו, עדיין לא מווסת רגשית לגמרי אך רואה במקום הזה, בחדר הטיפול, מקום שיכול להרגיע, לעשות סדר, לעזור, זה מרגש. לדעת אמו, גבורה יודע שיש מקום שהוא יכול לבוא אליו, ולדבר, ולהישמע. לא ברור לה מה מזה משפיע עליו. הוא הבין שיש מקום וזמן בשבילו, ושאם צריך את כולם, אז כולם שם בשבילו. הוא הבין שיש כלים שיכולים לעזור לו, טיפים כמו לעצור ולנשום וכן הלאה. אמנם, הדרך לא הייתה חלקה, והוא תהה לפעמים ואמר “לא מבין למה צריך את זה”, “לא רוצה שידברו על זה ועל זה”. עם זאת, בפגישה היה משתף באופן מלא ומדבר. מעליות יורדות עולות, ומתרסקות… אבל אם האדם מרגיש גבוה מהן ויכול להסתכל מלמעלה, הוא יכול להתמודד עם החיים.
כשביקשתי מהוריו להגיב על הסיכום הזה, אביו אמר שזה היה מאוד מרגש לקרוא, מעליות עולות יורדות… לקחו את האבא לשינויים במצבי הרוח של גבורה ושהבן שלו באמת גיבור ויודע להתמודד. זה מחזק ומשפיע גם עליו לראות את בנו ככה. אמו אמרה שכיום יש לה “יותר שיחה” עם גבורה. גבורה התבגר, והקשר שלו איתה טוב יותר. לא יודעת עדיין כמה הוא סומך עליה לעומת אביו. לא בטוחה שהיא כבר מבינה לגמרי מי זה גבורה. גבורה יכול לומר לה “אני יודע שקשה לך”. אבל כשהוא כועס הכול משתנה. המקום הזה היה טוב, לדעתה, בכך שנתן שהות לגבורה ולאבא לדבר ולהיות סולו אחד בשביל השני: “כשגבורה מגיע עם אביו הוא לא עושה שום בעיות”.
השינויים אצל גבורה התבטאו בתחומים נוספים. למשל, לגבי חוקי הבית – הוא מכיר בהם אבל לא תמיד עושה ו”מתנצל”. בגבורה יש הפנמה של חוקים, של נורמות, של תובנות של מה שמצופה ממנו. קשה אולי לגרום לו להתקלח עדיין, ונוצרת מריבה, אבל כשנכנס לא יוצא בקלות. מבחינה חברתית הוא הרבה יותר רגוע. היחסים עם חבריו הדדיים יותר. זה לא מספיק רק להיות טוב לב, ושאז מנצלים אותך, וגבורה למד לדרוש מהם יחס של שווה בין שווים. יש עוד מקום לשיפור אמנם, לדעת האמא, ומה שהיה לה חשוב במיוחד להעביר זה את חשיבות התמיכה הפסיכולוגית במקרים דומים.

מעליות, מאת דודו טסה

אני אוהב את הלילה איתך
לא זוכר מה זה בלעדייך
אני שומר לך את הדברים הטובים גם אם הם מעט
מספיקים רק לאחד

אני קוטף לך את כל הפרחים וגינתי פורחת ללא הרף
אני שומר לך את כל הסודות שתחזרי אלי בערב
ערב טוב
מעליות, מעליות עולות יורדות ומתרסקות
אבל אני גבוה מכולם
כלום לא נוגע
כלום לא נוגע
רק המבט שלך
מאירה את הבוקר איתך פותחת בליבך עוד איזו דלת אתה יפה, אלוהים יודע כמה מתבוננת לעת ערב
ערב טוב

אני חורזת שרשרת מילים

מפחדת לאבד אותה בדרך

אני אלך איתך לאן שתרצה

רק אל תלך רחוק מדי רחוק

מדי משתי עיני

מעליות מעליות…

בעינים פקוחות

ברגליים פצועות

אני הולך איתך

כלום לא נוגע

רק המבט שלך

אני אוהב את הלילה איתך…

iris-1
איריס ברנט
יום ראשון, אוקטובר 11, 2015