tipol-logo

tipol-logo

 

בין חמלה לתמורה: פסיכותרפיה בהשראה בודהיסטית

בסיוע צבי להב,  רחל קוביצקי ובהשראת צוות "מרחב סיוע" של "פסיכו דהרמה" *

תקציר:

המאמר הנוכחי יעסוק במשמעויות העמוקות של החמלה והאהבה כמצבים נפשיים  בעלי פוטנציאל להתמרת הסבל במגע בלתי אמצעי עם המציאות, על הכאבים הבלתי נמנעים כמו גם רגעי האושר שמזמנים החיים.

החמלה והאהבה בהקשרים טיפוליים מעלה כמה דגשים ייחודיים לגישה הבודהיסטית:

  1. האמונה בחמלה והאהבה כמשאב אנושי טבעי בעל איכויות טרנספורמטיביות להתמרת הסבל.
  2. בטיפול בהשראה בודהיסטית המטפל אינו הנמען הבלעדי לתרגול האהבה והחמלה עבור המטופל. המטופל שותף אקטיבי לאתגר גילוי הכוחות הטיפוליים שבו, כלומר, לטיפוח האהבה והחמלה עבור עצמו ועבור אחרים.
  3. תפיסה זו עושה "זום אאוט" מההתמקדות בעצמי אל ראיית "אני מורחב", על אינדיווידואלי, אלטרואיסטי כסגולה לשינוי. בהקשר זה ייבחן הדמיון בין תפיסת הנפש בבודהיזם לבין רעיונות שעלו בקרב חוקרים מתחום הפסיכואנליזה שעסקו בחקר הפנומנולוגיה של תחום החוויה והפוטנציאל החוויתי.

בחלקו הקליני של המאמר יובאו ווינייטות טיפוליות המתארות את נוכחות החמלה והאהבה במפגש הטפולי.

אגדה סינית עתיקה מגוללת את סיפורה של נערה ושמה לילי, שהתחתנה ועברה לגור עם בעלה ואמו. תוך זמן קצר גילתה לילי, כי היא אינה יכולה להסתדר עם חותנתה בכלל. הבדלי האישיות שבניהן, גרמו לכך שלילי תסבול מהרגליה של החותנת, אשר בקביעות מתחה ביקורת על לילי.

ימים ושבועות חלפו, ולילי וחותנתה לא חדלו להתווכח. המצב החמיר עוד יותר בגלל צו המסורת הסינית העתיקה שחייבה את לילי לקוד לפני החותנת, לציית לה ולמלא אחר כל משאלותיה.

הכעס והאומללות בבית גרמו לבעלה המסכן של לילי מצוקה גדולה. בסופו של דבר, לילי לא יכלה לסבול עוד את רודנותה ואת מזגה הרע של חותנתה, והיא החליטה לעשות מעשה.

לילי הלכה להיפגש עם ידידו הטוב של אביה, מר הואנג, מוכר צמחי מרפא. היא שטחה בפניו את צרותיה ושאלה אם יוכל לתת לה רעל כלשהו שבאמצעותו תפתור את הבעיה, אחת ולתמיד.

מר הואנג אמר:"אני מבין את הבעיה ועל כן אתן לך מספר צמחים אשר באיטיות ייצרו את הרעל בתוך גופה. בכל יום לסירוגין הכיני ארוחה טעימה והכניסי מעט מצמחים אלה לתוך המנה שלה. ברם, כדי שאיש לא יחשוד בך כאשר היא תמות, עלייך להיות מאד זהירה ולנהוג בידידות רבה כלפיה. אל תתווכחי איתה, צייתי לה ומלאי כל משאלה שלה, התייחסי אליה כמו מלכה".

לילי הייתה מאושרת. היא הודתה למר' הואנג ומיהרה הביתה כדי להתחיל במזימת הרצח של חותנתה. היא זכרה את דברי מר הואנג בקשר למניעת חשד, ועל כן היא שלטה במזגה, צייתה לחותנתה והתייחסה אליה כאילו הייתה אמא שלה.

כעבור ששה חודשים, השתנה כל המצב בבית. לילי שלטה ברוחה עד כדי כך שגילתה כי כמעט אף פעם אינה מתרגשת או מאבדת עשתונותיה. במשך ששה חודשים לא היה לה כל ויכוח עם החותנת, משום שעכשיו היא הייתה הרבה יותר חביבה והיה קל יתר להתנהל אתה. גישתה של החותנת כלפי לילי השתנתה, והיא החלה לאהוב את לילי כמו את בתה. היא ספרה לידידותיה ולקרוביה כי לילי היא הכלה הכי טובה שיכלה למצוא. לילי וחותנתה נהגו עכשיו זו בזו כאם ובתה ובעלה של לילי היה מאושר.

באחד הימים באה לילי אל מר הואנג כדי לבקש שוב את עזרתו. היא אמרה: "מר הואנג, אנא עזור לי למנוע מהרעל להמית את חותנתי. היא הפכה להיות אישה נעימה ואני אוהבת אותה כמו את אמי. איני  רוצה שתמות בגלל הרעל שנתתי לה".

מר' הואנג חייך ונענע בראשו. "לי-לי" הוא אמר, "אין כל סיבה לדאגה. מעולם לא נתתי לך רעל כלשהו. הצמחים שנתתי לך היו ויטמינים לשיפור הבריאות, והרעל היחיד היה קיים במוחך ובגישתך כלפי חותנתך. אבל כל זה כבר סולק על ידי האהבה שהענקת לה…".

בחרנו לפתוח בסיפורה של לילי בעיקר משום שהסיפור המעודן והאנושי הזה כל כך מוכר. סיפורה של לילי הוא הסיפור שלנו. סיפורה של לילי מדבר על המצוקות שלנו כמו גם על האהבה והחמלה שבנו. אין חדש תחת השמש. מקדמת דנא האנושות עסוקה באותם השאלות שמעסיקות אותנו באופן אישי במפגש עם הסבל אינטימי שלנו ובמעשה הסיוע. מהם הרעלים, החולאים הנפשיים מחוללי הסבל? מהם "הוויטמינים", מחוללי הריפוי? בטיפול של לילי הסתבר שהאיבה שהתחוללה בין לילי והחותנת אינה "יצוקה" באישיותה של לילי או החותנת והמעשה המסייע להתמרת האיבה לאהבה לא היה עשבי מרפא, פרוזאק או חומר כימי אחר שבא מן החוץ אלא הכוונה לעבודת הנפש דרך זיהוי מקורות הסבל וטיפוח האהבה והחמלה. זוהי דרכה של הפסיכולוגיה הבודהיסטית ובכך יעסוק המאמר הנוכחי.

 

יסודות החמלה והאהבה בתורת הנפש הבודהיסטית:

בבודהיזם החמלה (קרונא, בסנסקרית ובפאלית , טסה ווה, tse –wa, בטיבטית) מסמלת את השאיפה  שכל היצורים יהיו חופשיים מהסבל ומהגורמים לו.  החמלה היא תמיד בת זוגה של האהבה ("מטה") המתייחסת לתשוקה להכיר בזכותנו ובזכותו של הזולת לאושר. (הדאלאי לאמה 1998 ).

התשוקה לגאולה דרך החמלה והאהבה עולה ב"תפילת הבודהיסטווה" ("זה שזכה להתעורר")

מי ייתן וכל היצורים

יזכו בזה הרגע בכל אושר שיש,

ובכל הסיבות לכל אושר!

מי ייתן וכל היצורים

יהיו חופשיים, בזה הרגע,

מכל סבל ומכל הסיבות לכל סבל!

מי ייתן וכל היצורים

יזכו בזה הרגע באושר עליון,

בעונג הנשגב של הבודהה!

מי ייתן וכל היצורים יזכו לאהוב באותה המידה

את כל הבריות בתבל ומלואה.

המשאלה לשחרור מ"הסבל ומהסיבות לסבל" באמצעות החמלה והאהבה בתפילה הזאת מכוונת, אפוא, לתהליך טרנספורמטיבי של שינוי ברבדים עמוקים: לא רק סילוק או הקלה סימפטומטית של אי נחת נקודתית אלא שינוי נפשי תודעתי עמוק ומהותי, נוגע בסיבות או בשורשי הסבל האנושי.

פמה צ'ודרון (2001 ), נזירה בודהיסטית, מתארת תקשורת של חמלה כתקשורת שבאה מן הלב הפתוח לרווחה: "להיות שם בשביל מישהו אחר, הילד שלנו, בן הזוג, הורה, לקוח, מטופל, חסרת בית ברחוב, משמעו לא להינעל בפני אותו אדם, כלומר, קודם כול לא להינעל בפני עצמנו. זה אומר לתת לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים ולא להרחיק אותו מעלינו. זה אומר לקבל כל היבט בעצמנו, גם את החלקים שאנחנו לא מחבבים". החמלה פוגשת, אפוא, את האחר מהמקום הכי קרוב, אינטימי ורך שלנו.

בתפיסה הבודהיסטית החמלה והאהבה מובחנות מרגש אהבה המבוסס על תלות או היקשרות (attachment ) בכך שהחמלה והאהבה חפות מכל היבט אגואיסטי למעט מהתשוקה לגאולה מהסבל והשגת אושר. הדאלאי לאמה (1998 ) מתאר את ההבדל הזה באופן פשוט ובהיר: "אם אתה רואה בעל חיים סובל, כמו דג מתפתל שקרס נעוץ בפיו, ייתכן שתרגיש באופן טבעי שאינך יכול לעמוד בכאבו. תחושה זו אינה מבוססת על קשר מיוחד שלך לבעל החיים הזה, הרגשה שבעל החיים הזה הוא חברי. במקרה זה רגש החמלה שלך מבוסס אך ורק על העובדה, שיצור זה הוא יצור חי שיכול לחוש כאב ויש לו הזכות שלא לחוש כאב". הרגישות הטבעית לכאבו של הדג המתפתל על הקרס מוכיחה כי החמלה אינה מחייבת תנאי קשר מיוחדים (אפילו לא קשר עם בן אנוש) כדי לחוש ולהיענות למצוקה של ייצור חיי ואף על פי כן הרגש המהדהד את סבלו של הדג הוא בא בעת רגע של מפגש אינטימי עם עצמנו. מה יש ברגע הזה של מפגש הלבבות כדי לחולל תמורה נפשית?

תודעת החמלה המתייחדת בנוכחות ערה ,פנויה ונוגעת ברחשי הרגע, מזוהה בבודהיזם עם טבעה הבסיסי של התודעה שהיא צלולה ומתהווה מרגע לרגע. זוהי טבעה של התודעה והיא מייצגת את שלושת עקרונות היסוד של המציאות בתורה הבודהיסטית:

"ארעיות" (anytia ) מתאר את עולם התופעות כהוויה אורגנית בתהליך של השתנות מתמדת. אין דבר קבוע ובלתי משתנה והמציאות הינה הוויה בתנועה, ללא ראשית וללא אחרית.

"התהוות גומלין" (samuppada ) מצביע על זיקת הגומלין המתקיימת בעולם התופעות. בדומה לשפת הפיזיקה הקוונטית, המדברת על זיקה במובן הטרנספורמטיבי. אין תופעה הקיימת לעצמה בנפרד מהסביבה ואין כל דרך להפריד את השפעת הצופה על הנצפה. העולם הינו רשת אינסופית של תופעות בזיקה זו לזו.

"אין אני" (anatta) הנובע באופן לוגי משתי העקרונות הקודמים, שולל קיום עצמי במובן של זהות עצמית בעלת מבנה או מהות קבועה ובלתי משתנה. הנפש או התודעה היא דינאמית, מושפעת, בד בבד משפיעה, מתהווה מרגע לרגע בזיקה עם סביבה אורגנית משתנה. גילוי זה מנכיח בד בבד הן את פגיעותינו העקרונית כישויות ארעיות מטבען והן את פוטנציאל היצירה וההתחדשות שנולד בכל רגע. החמלה שוהה  באומץ, רכות וענווה עם אותו רטט של פחד שאנחנו נוטים לסלק מהמודעות על ידי ניסיון תודעתנו להיאחז באשליית עצמי קבוע, נפרד ובלתי משתנה. במילים אחרות, כאשר התודעה מייצרת לעצמה סיפורים על אודות המציאות (סיפורים הנגועים באשליית מציאות קבועה ובלתי משתנה) נוצר ניכור או נתק בין עולם המחשבות לבין החיבור האורגני אל החוויה. הבודהיזם מזהה את מקור הסבל האנושי עם אותו נתק או חוסר קבלה עקרונית את עובדת קיומנו הארעי והבלתי נפרד מזולתנו. התפיסה הבודהיסטית נשענת, אפוא, על האבחנה בין הכאבים הבלתי נמנעים שמזמנים החיים (לידה, חולי, מוות, אובדן) לבין הסבל האנושי שהוא תוצר תודעתי ולפיכך ניתן לסילוק. החמלה מובנת בהקשר זה (כפי שמופיעה בתפילת הבודהיסטווה) כאקט של המרת הסבל במגע עם המציאות על הכאבים הבלתי נמנעים כמו גם רגעי האושר שמזמנים החיים.

התפיסה הבודהיסטית מייצגת, אפוא, עמדה הומניסטית המייחסת ל"אהבת רעך כמוך" משמעות אנושית פסיכולוגית מכוננת ומחייבת לשם שחרור מסבל והשגת רווחה ואושר אישי. "שאנטי דווה (אחד מהפילוסופים החשובים במסורת הבודהיסטית) אומר:"כל טוב העולם בא מאהבת הזולת וכל הרעות מקורן באהבה העצמית. מה טעם להרבות מילים? העצמי קשור לעניינו שלו והבודהא נתון לענייני זולתו. את ההבדל תראה בעצמך" (דלאי למה 1998).

בהקשר זה חשוב לציין כי התפיסה המסמנת את תוואי הדרך לשחרור העצמי דרך התייחסות מיטיבה לאושרו ומצוקתו של האחר מופיעה בתפיסה התיאולוגית של כל הדתות הגדולות ואינה ייחודית לתורה הבודהיסטית:

תפילת השלווה של פרנציסקוס מאסיסי (1181/2 – 1226 ) מתארת את תוואי הדרך לשחרור באותו אופן:

אלוהים, עשה אותי כלי לשלוותך.

במקום שבו מקננת שנאה – תן לי לזרוע אהבה.

במקום שבו עלבון – סליחה.

במקום שבו ספק – אמונה.

במקום שבו ייאוש – תקווה.

במקום שבו חושך – אור.

במקום שבו עצב – שמחה.

אדון עולם – עשה שלא אתאווה כל כך.

לא להיות מנוחם אלא מנחם,

לא להיות מובן אלא מבין.

לא להיות אהוב אלא אוהב.

כי בשעה שאנו נותנים אנו מקבלים ובעת שאני סולחים – יסלח לנו.

באשר אנו מתים – אנו נולדים לחיי נצח.

ויליאם ג'יימס (1902 ), אחד מהאבות המייסדים של הפסיכולוגיה בת זמננו, טען כי התיאולוגיה של כל הדתות הגדולות משקפות צורך הטבוע באדם לשאוף להתעלות, לרדיפת השלום ואהבת האדם. ויליאם ג'יימס זיהה שלושה מרכיבים עיקריים בכל הדתות: אמונה, סדר על אנושי וחובת קיום מצוות. קיום מצוות נתפס כתופעה המעודדת את ההתחברות אל סדר עולם על אנושי נעלה.

ניתן להניח כי עקרונות המוסר והמידות הטובות מבטאים צורך פסיכולוגי או גורם מסייע להשגת רווחה נפשית ואושר כפי שהחמלה והאהבה נתפסת ככזו בבודהיזם. אלא שהחמלה והמידות הטובות מקבלות משמעות שונה בבודהיזם מהמשמעות הרואה את מקומה של האתיקה כשיח של שכר ועונש בין אדם לרשות חיצונית, יהא זה אלוהים, ממסד, הורה או ייצוג ההורה המופנם ברשותו של הסופר אגו כפי שהציע פרויד. בתפיסה הבודהיסטית המוסר או החמלה אינם מופיעים בקונטקסט של שיח קונפליקטואלי, או סובלימטיבי בין רשויות שונות של הנפש וגם לא כנגזרות של אמונה בישות טרנסצנדנטית או סדר על אנושי אלא כאיכות הנמצאת בהרמוניה עם צרכי האני לשחרור מסבל והשגת אושר.  בהקשר זה ניתן להבין את הטענה של הדאלאי לאמה (1998ב' ) לפיה "אפשר לוותר על הדת אך איש אינו יכול לוותר על אהבה וחמלה". דגש זה פותח מרחב פוטנציאלי להשראה וחקירה משום שיש בו שינוי קונטקסטואלי המפקיע  את " החמלה והאהבה מ"נכסי" התיאולוגיה, תורת המוסר, או "רוחניות" ומציב אותם בקונטקסט אנושי פסיכולוגי.

 

טיפוח החמלה והאהבה בפסיכותרפיה הפסיכו דינמית:

בספרות הפסיכואנליטית חוקרים שעסקו בחקר תחום החוויה, יסודותיה והפוטנציאל החוויתי, תיארו את הנגישות אל החוויה כתופעה המאופיינת בהתמוססות או התרחבות מחיצות האני לכדי תחושה של זרימה, מעורבות וזיקה אינטימית עם החיים. מושגים כמו הרגש ה"אוקיאני" (פרויד,1930) או אי אינטגרציה (ויניקוט, 1945) מתייחסים לאופי החוויה המאופיין בהיעדר מובחנות בין העצמי לעולם. זוהי תחושה של זרימה דרך מגוון של מצבים מבלי לארגן אותם בהתאם לתסריטי אגו מסוימים (אייגן, 2010). ממצבים אלו מתפתח הפוטנציאל לחיים יצירתיים.  וויניקוט ופרויד מזהים את היצירתיות כאורח חיים ראוי לחיותו: "אין ספק כי תמיד עליי להילחם כדי להרגיש יצירתי…. לראות הכול מחדש כל הזמן" (וויניקוט, 1970). לואוולד (1977), טען כי "בראשית החיים יש שדה, המכיל את כל בני האדם. החוויה יוצאת…המאחדות שהופכת מובחנת יותר ויתר ואשר הפרט הוא חלק ממנה".

הפנומנולוגיה של תחום החוויה בפסיכואנליזה המערבית מזהה את הפוטנציאל החוויתי כמרחב אחדותי שבו האני מתהווה בזיקה עם העולם ממש כמו שהבודהא אמר לפני 2500 שנה.

קוהוט, (2007) מצביע על אופנויות חוויה בהם העצמי מרפה מאחיזותיו בתפיסת העצמי הנפרד והמוצק  ונתון בהוויה של זרימה אורגנית בלתי מובחנת או מופרעת עם סביבתו: תהליך היצירה מאופיין בהווייתו בסימביוזה בין העצמי לסביבה ברגע של התמרה והשראה, "כמו האוויר בשאיפה הנחווה כחלק מעצמנו" (ה"אינספירציה" שהיא גם שאיפה וגם השראה). אופן אחר של התמרה נרקיסיסטית מתרחש כאשר  האדם ער לסופיות קיומו:  "מה שאף קשה יותר מההכרה באי קביעות אחיזות האובייקט היא הקבלה האינטלקטואלית והרגשית הנחרצת של העובדה שאנו עצמנו בלתי קבועים, שהעצמי האחוז בליבידו נרקיסיסטי הוא סופי בזמן". קוהוט רואה בהתמרת העצמי לאידיאליים, הומור והשתתפות על אינדיבידואלית בעולם את ההישג ההתפתחותי הגבוהה ביותר – "תוצאה אמיתית ותקפה של טיפול יותר מאשר צייתנותו הרופפת של המטופל לשינוי הנרקיסיזם שלו לאהבת אובייקט".

בתפיסה הבודהיסטית התודעה הערה והחמלה מייצגים תחום חוויה שאינו אחוז באגו האישי בהווייתו, בדומה לנרקיסיזם הקוסמי ולהמשגות הפסיכואנליטיות המתארות את הפנומנולוגיה של הפוטנציאל החוויתי. לפיכך, גילוי וטיפוח החמלה והאהבה הינם בעלי ערך מרכזי במעשה הסיוע כאמצעי להתמרת הסבל ויצירת זיקה אינטימית עם החיים.

לסיכום, הגישה הבודהיסטית, בדומה לגישה הפסיכואנליטית מזהה את מקורות הסבל בתודעה האנושית. שני הזרמים אמנם עסוקים בפיתוח מודעות בניסיון לחקור ולזהות את זרעי הסבל הלא מודעים ועם זאת קיימים הבדלי גישה מהותיים בנוגע להתייחסות למוקדי ההתייחסות ותהליך העבודה:

אם נשוב, לצורך העניין, לעניינה של לילי, קרוב לוודאי שהמטפל המערבי היה מזמין את לילי לחקירה של ההיסטוריה האישית, מערכות יחסים מוקדמות, הבנת הדינאמיקה האישיותית של לילי שהובילה אותה לשחזור מערכת היחסים עם החותנת. המטפל היה מזמין "החייאה" של קשרי אובייקט משמעותיים בתהליכי העברה על מנת לאפשר תהליך שיקום ובנייה של העצמי דרך חוויה מתקנת. מנגד, בסיפורה של לילי המטפל כלל לא עסוק בשאלות מהסוג הזה. נראה שמר הואנג במקרה הטוב היה מגלה אדישות לשאלת ההיסטוריה האישית ומערכות היחסים שלילי הפנימה מעברה. יתרה מכך, מר הואנג לא מזהה את עצמו כפונקציה משמעותית או רלוונטית בתהליך הריפוי של לילי. מבחינתו זירת השינוי מתרחשת בביתה החדש של לילי ולא בקליניקה טיפולית. מר הואנג מזהה את המעשה המסייע בטיפוח האיכויות המיטיבות של חמלה ואהבה הקיימות בפוטנציאל האנושי של לילי.

השוואה זו ממחישה הבדלי גישות עקרוניים בין הגישה הפסיכו דינמית המערבית לבין התפיסה הבודהיסטית: הגישה המערבית מתמקדת במוקדי המצוקה והחסכים האישיים של הפונה. מהבחינה הזאת זוהי גישה ממוקדת בעצמי האינדיווידואלי. בגישה הבודהיסטית הנגיעה בכאב האישי אמורה לחבר את הפרט לכאבם של שאר היצורים הסובלים. במילים אחרות, הפרקטיקה של עבודת הנפש בהשראה בודהיסטית שמה דגש על גילוי וטיפוח האני דרך גילוי המשותף לכולנו (רגשות, מחשבות, סבל, רצון לא לסבול, כאב, אהבה). הגישה הבודהיסטית שמה דגש על אחווה וקבלה אנושית בסיסית, על הסרת המחיצות ויצירת אינטימיות עמוקה עם האחר. מהבחינה הזאת זוהי גישה אוניברסאלית ובה בעת עם נגיעות מאד אישיות של חמלה. עבורנו,  מטפלים מערביים בהשראה בודהיסטית ניתן לראות בשתי הגישות הללו ערוצים או דרכי גישה לנפש שמידת הרלוונטיות או התקפות שלהן מותנית במה שעולה או מתבקש באופן אורגני עם המטופל.

בחרנו להמשיך בתיאורי מקרים המתייחסים באופן יותר ממוקד להקשרים של גילוי וטיפוח חמלה ואהבה.

נגיעות של חמלה בטיפול:

יפה

 

המפגש עם המבט העגום והגוף הרופס של יפה משדרים לי ייאוש וחידלון. יפה מפגינה בכל נימי ישותה עמדה של שלילה ובוז כלפי החיים עצמם. עמדות ניהיליסטיות מעוגנות בלוגיקה פנימית שמובילה למסקנה המתבקשת של ייאוש וחוסר טעם לחיים. לא מוצאת עניין בכלום, לא עושה כלום, לא מצליחה לתקשר עם אנשים, אין עניין בעבודה, והטיפול לא עוזר. עם יפה אני חשה כמו מטפסת על הר גבוה ותלול בחיפוש נואש אחר בקיעים לנעוץ בהם את יתדות החבל. נאחזת בעצם ההיענות הכואבת שלי לסבלה, בעצם התמדתה בטיפול למרות השלילה העקרונית, בידיעה שבבסיס הדיכאון קיימת חרדה עצומה מהחיים, מעוגנת בפגיעות של אישה שלא סומכת על עצמה, חווה את עצמה שונה, חריגה, דחויה, מתקשה לשאת לחצים ותסכולים שמזמנים אתגרי החיים. מתוך עמדת ההמתנה הפסיבית שלה, יפה מזמינה אותי שוב ושוב להיות מופקדת על הליבידו ועל התקווה והודפת אותם בעוצמות אדירות.

מזה שנים יפה מנהלת אורח חיים ספרטני, חיה לבד, מקפידה על תזונה נכונה. מביעה עמדה של תיעוב כלפי גילויים של פורקן יצרי (כמו שתיית אלכוהול במסיבות ועישון), ייצוגים מופנמים של היצר בתצורתו המשחיתה שלא מצאו עדיין נתיב של עידון לבד מפורקן הזעם שבעיקר מופנה כלפי עצמה. עם יפה אני שוהה בכאב  ובחוסר האונים, מנסה לגייס מתוכי שביבי סקרנות ועניין. מתעניינת בפילוסופית החיים של יפה, כיוון שיפה משתפת איתה פעולה באופן יחסי. מתוך עולמות התוכן הללו אני מתוודעת משעה לשעה לאופי ההתייחסות של יפה לעוולות אנושיות שהיא רואה בסביבתה, עיסוק ער בסוגיית מעמד הפלסטינאים, היחס לעובדים זרים ועוד. אני ערה לרגש הייאוש שעולה כשהיא מתארת את הדברים ומפנה את תשומת הלב שלנו לרגש הזה שעולה ממנו איכות שונה במקצת מהזעם הקריסטלי.

אני מוסיפה שאני קולטת מהדברים רצון בריא וחיוני לנתינה ושייכות דרך מעורבות משמעותית בעולם אבל מרגישה שהיא לא סומכת על היכולת שלה לתמוך בכוונה הזאת ושהיא חשה שהסביבה לא רוצה לקבל את מה שיש לה לתת. אני מציעה את האפשרות שהסביבה נוטה לדחות אותה לא בגלל שאין בדבריה ערך ותרומה אלא בגלל אופי השיח המעלה מתוכו שלילה וביקורת.

לדעתי יפה מסוגלת לקבל שיקופים מהסוג הזה מכיוון שהיא קולטת ממני עניין וסקרנות כנים בדברים שמעלה. עם יפה אני מוצאת את עצמי מזגזגת בין התערבויות בעלות אופי דינמי לבין השתתפות בעלת אופי שונה, שעולה מתוך נגיעות של חמלה שעוברת בינינו בשעה שעולה הרגישות העמוקה שלה לסבל הקיים בעולם והכאב הנוכח בי לסבלה. יפה מתוודה שהעניין שלה בחיים הוא להיטיב עם הסביבה באופן שאני חווה כביטוי אותנטי של הנפש.

דנה

 

דנה מתמודדת היום עם משבר פרידה מבעלה ואב ילדיה. דנה מדווחת על "חולשה, עייפות, נדודי שינה, אי שקט,… לא רגילה לעצמי כך…לא מצליחה להירגע בשום מקום".

אני שואלת את דנה אם היה איזשהו לילה שבו הצליחה לישון שינה רגועה, או רגע של רגיעה ושקט שחוותה במשך היום.

דנה מתעכבת לשנייה ואז מגיבה מתוך התעוררות מסוימת: "את יודעת מה, כן! אתמול הרגשתי שאני לא מסוגלת לשבת בקורס מדיטציה. למרות שהרגשתי שאני מפספסת בגדול את מה שיכולתי לקחת, הרגשתי אי שקט, העיניים נעצמו, יצאתי החוצה לנסות לשאוף אויר ולהתעורר לשיעור. באותו ערב חזרתי לבית הריק, הילדים היו אצל אורן (בעלה לשעבר), הרגשתי שאני חייבת לראות את הילדים, שאני חייבת את נועה (בתה הקטנה), רק איתה אני מסוגלת לישון שינה רגועה, היא מחבקת, מתכרבלת, מלטפת. ובאמת כשהגעתי לאורן נועה ביקשה לישון בבית. אבל אז גם טל (הבת האמצעית) ביקשה להגיד לי משהו בסוד. טל אמרה שגם היא רוצה לישון בבית אבל לא נעים לה מאבא. ואז אמרתי לעצמי (דנה אומרת את הדברים בדמעות), אני לא אעשה לה את מה שהיה הסיפור של חיי. לי לא נתנו מקום לרגש והיום אני לא יודעת מה אני מרגישה. אמרתי לה שהיא צריכה ללמוד לבקש לעצמה את מה שהיא רוצה ולא לדאוג. אם אבא ירגיש עם זה לא נוח זאת לא ההתמודדות שלך. טל ביקשה מאורן לישון עם אמא ואורן ענה לה שאם זה מה שהיא רוצה זה בסדר גמור. שלושתנו הלכנו לישון בבית, קראנו יחד בספר הפילוסופיה לילדים. את לא תאמיני איזה סיפור טל ביקשה שאקריא לה. טל ביקשה שאקריא לה את הסיפור שמוסר ההשכל שלו היה שזה לא משנה מה תבחר לעשות, תמיד יהיה לאנשים מה לומר ולכן עליך לעשות מה שאתה מרגיש שנכון לך לעשות. באותו לילה הצלחתי לישון שינה עמוקה ורגועה עם הבנות".

מוסר ההשכל שלנו מההקשבה לסיפורה של דנה באותה שעה היה התמורה שהתחוללה בה מחוויה של  ריקנות ובדידות להרגשה של מלאות ושקט וזאת בעקבות ההיענות האוהבת והחומלת שלה כאם לסבלה של הבת וההיענות החומלת של הבנות לסבלה שלה.

המסע של חגי אל החמלה

 

חגי הגיע אלי כציפור חבוטה שמבטה המיוסר והנבוך משוטט לו בחדר כמחפש מקום עגינה. בשעה שהוא מדבר או מהרהר כל גופו מתפתל, עיניו מפרפרות והוא מורט את ציפורניו. אט-אט הוא מוביל אותי בשבילי חייו וחושף את חווייתו בעולם כיצור חברתי. זה נשמע כמסכת ייסורים מתמשכת. ביחסיו החברתיים כילד וכבוגר הוא רואה עצמו חריג, זר, לא נורמאלי, סוטה, לא שייך, קורבן של נסיבות, פגיע, רגיש, "חנון", דחוי. הוא מבטא תחושות מעורבות ביחס לעצמו – מצד אחד תחושה של חוסר ערך, ומאידך בטויי התנשאות כלפי אחרים. הוא משתף אותי ברגשות כעס וזעם כלפי אחרים וכלפי עצמו ובחששות לפגוע ולהיפגע. בולטים חוסר הקבלה שלו את עצמו, הביקורתיות, השיפוטיות והזלזול. האיש הצנום הזה שישב מולי, ה"ציפור" הזו, בהחלט ניגן "זמר נוגה ומיוסר" והחיים מנקודת מבטו היו קודרים וקשים, רצופי מהמורות וסכנות.

באחת הפגישות חגי דיווח על רגשות של "פגיעה ועלבון" ביחס לעמיתיו בעבודה. עלתה כמיהה שלו להשתייכות חברתית, להיות "אחד מהחברה, כמו כולם" וזאת לעומת התיעוב והסלידה שחש מעצם הרעיון הזה ומעצמו בשל אותה כמיהה. עלו בו רגשות כעס כלפי "אחרים" וכלפי עצמו, ובעקבותיה עלתה המשאלה לרגיעה.

הזמנתי אותו להתבונן בשאלה – "מיהו חגי ללא הפגיעה? חגי נכנס למדיטציה של התבוננות וקשב. המדיטציה העלתה זיכרונות של חוויות טובות עם עמיתים. היא נתנה מקום לדברים הנוספים הקיימים בחייו, הזדמנות לפגוש את ה"יש" ולא רק את החסר. אפשר היה לזהות את התלות הרגשית של חגי באישורים חיצוניים ולבחון מה קיים בו, בחגי, מה יש בו עוד. חגי דיווח שעצם העלאת השאלה הייתה חוויה חזקה ומטלטלת. חגי הבין שתפיסת זהותו מבוססת על תחושת הפגיעות.

במפגשים שלנו חגי מוזמן להקשיב לביטויים של כעס, שנאה עצמית, תיעוב כלפי ה"אחרים" (קבוצת החברים מהילדות, מבית הספר, מהצופים) מתוך עמדה משתהה, מתבוננת.

באחת הפעמים שאלתי את חגי מה העמדה שלו כלפי כל התיעוב שמשמיע? חגי אמר "זה אכזרי ונטול חמלה". ברגע הזה נפל דבר בחדר. צלילות ההתבוננות החדה הטילה שקט בתוכנו וסביבנו. בהמשך  הזמנתי אותו לתרגל חמלה לעצמו : "לו היית החבר הכי טוב של עצמך, איזה  משפט היית מחבר כדי לעזור לך ולתמוך בך ברגעים קשים?" המשפט שבחר: "זה בסדר לאהוב את עצמי כמו שאני כרגע, גם אם אני מרגיש כעס".

אני נותרת בהרגשה שמסע הגילוי של חגי אפשר לו למצוא בתוך עצמו את היכולת המיטיבה, להתנסות בה בפועל, להתחבר לטבע הבודהה שבתוכו. מתוך התרגול הזה התפתחה גישה של חמלה כלפי עצמו וכלפי אחרים, התחברות לעמדה אלטרואיסטית שמספקת לו חוויה מיטיבה עם עצמו ואחרים וחווית "היות" אחרת בעולם.

דיון:

 

חוקרים מערביים שהתייחסו לחקר הפנומנולוגיה של החוויה תיארו את הפוטנציאל החוויתי כתופעה המאופיינת בהרחבת "מחיצות" האני לכדי תחושה של זרימה, מעורבות וזיקה אינטימית עם החיים, בדומה לעקרון הארעיות, התהוות הגומלין ו"אין אני" בתורת הנפש הבודהיסטית. לאור זאת, ניתן, לחילופין, לראות בסבל האנושי עדות לפגימות הפוטנציאל החווייתי. בתנאים של חשיפה לנסיבות חיים מציפות מדי, מפחידות מדי או דלות ולא מספקות מדי ליכולתה של הנפש לקלוט ולעבד את החוויה, הנפש מפעילה מנגנוני "נעילה" ויוצרת בחוויה הפנימית חיץ המתפקד כחומת מגן בין העצמי לעולם.  בדרכים שונות הנפש מאבדת את הגמישות, הנגישות והרציפות עם החוויה האורגנית של החיים. המרחב הפנימי תפוס או מרוכז בחסר, בסבל ובאי הנחת האישי, נחסמת גם הגישה לגורמים המיטיבים של הנפש כמו היכולת להרגיש, לאהוב ולחמול.

בגישה הפסיכואנליטית המטפל מתפקד כמטהר או מזקק רעלים נפשיים על ידי כך שקולט באמצעות תהליכי העברה את החוויה הגולמית המצולקת, עושה את עבודת העיכול ומחזיר למטופל את החוויה באופן מעובד ומעוכל שמאפשר לגעת בכאב, לשחרר את החסימה ולאפשר לזרימה הטבעית להתחדש. מההיבט הבודהיסטי אפשר לזהות את תהליך ההתמרה הזה כאקט של חמלה. מקבילה דומה לעבודת זיקוק רעלי הנפש במסורת הבודהיסטית קיימת בתרגול מדיטציה טונג ליינג שבו מזמינים באופן מכוון את הסבל, "מכניסים" אותו פנימה בשאיפה ושולחים חזרה אהבה וחמלה בנשיפה. בכל פעם שאנו פוגשים בסבל ההנחיה היא לנשום פנימה את הכאב עם משאלת הבודהיסטווה שכל היצורים יהיו חופשיים מסבל.

מעבר לכך, יישום תורת הנפש הבודהיסטית בעבודת הסיוע מוסיף דגשים ייחודיים בעלי השלכות יישומיות חשובות למעשה הסיוע:

1 . האמונה שבכל אחד קיים באופן טבעי המשאב האנושי להתמרת הסבל, בכל אחד טמון "טבע הבודהא" – האהבה והחמלה, והוא קיים בתוכנו בטהרתו ולא משנה כמה שכבות של עכירות מכסות מעליו. פמה צ'ודרון (2001 ) מדמה את הלב הנאצל לתכשיט ש"אפשר לחשוף לאור בכל עת, והוא יזהר ויבהיק, כאילו לא קרה דבר. לא משנה עד כמה חדורים אנו בחוסר נדיבות, באנוכיות או בחמדנות, … הוא נמצא כאן… לעולם לא מושחת ולעולם שלם לחלוטין". תפיסה זו מביאה אל מרחב הסיוע יסוד של תקווה ואופטימיות מחזקת במפגש עם סבל עמוק כמו במקרה של יפה. סטפן לוין (צ'ודרון 2001 ) כתב על אישה, שגססה בכאב איום ובתחושת מרירות, שהלכה והכריעה אותה. בשלב שבו הרגישה, שאינה יכולה לשאת עוד את הסבל והמרירות, החלה באופן לא צפוי לחוות את כאבם של אחרים. אם שגוועת ברעב באתיופיה, מתבגר שברח מהבית וגוסס ממנת יתר בדירה מטונפת, אדם שנמחץ במפולת הרים וגוסס לבדו על גדת ערוץ. היא אמרה שהבינה שאין זה הכאב שלה, זה הכאב של כל היצורים החיים. לא היו אלה רק החיים שלה, היו אלה החיים עצמם.

  1. האמונה בחמלה והאהבה כמשאב קיים בעל איכויות מיטיבות להתמרת הסבל וחיבור אל פעימת החיים משפיעה על עבודת הסיוע שיש בה לא רק מאמץ מכוון לסילוק הסבל דרך עבודת המודעות למחולליו אלא גם חשיפה וטיפוח של איכויות האהבה והחמלה, כמו בסיפורה של לילי. משתמע מכך שבטיפול בהשראה בודהיסטית המטפל אינו הנמען הבלעדי לתרגול האהבה והחמלה עבור המטופל. המטופל שותף אקטיבי לאתגר גילוי הכוחות הטיפוליים שבו, כלומר, לטיפוח האהבה והחמלה לעצמו

ועבור אחרים.

  1. תפיסה זו עושה "זום אאוט" מהזרקור של פסיכותרפיה הממוקדת בעצמי אל ראיית "אני מורחב", על אינדיווידואלי, אוניברסאלי הכולל בתוכו את התהוות הגומלין והיחס המיטיב אל הזולת כסגולה לשינוי. במובן זה האתגר הטיפולי פורץ את גבולות חדר הטיפולים ונוגע בחיים, כמו בסיפורה של לילי ודנה.

בהקשר זה כפרפראזה על המלצתו של פרויד למנוע מהמטופל לעשות על שינויים משמעותיים בחייו בזמן שהוא נמצא בפסיכואנליזה הבודהא כנראה היה צוחק.

בחרנו לחתום את המאמר בשיר של המשורר הסופי רומי המתאר את האהבה החגה אל מחוץ לגבולות הזמן:

אם ישאל מישהו,

"איזו מין אהבה היא זו? אמור,

עזוב את מוט ההגה וראה! אלה

שלא נטשו את זכות הבחירה

לא ידעו לעולם.

צלול אל זו האהבה

והעולם ייפתח ללפניך.

האהבה הזאת ואתה

חגים מחוץ לזמן.

כל היתר

שאול ומתפורר,

מה שנולד באביב, דועך

בסתיו. אל תערוב

לגוויה יפה. האהבה הזאת

היא השושן אשר

פורח לנצח

ביבליוגרפיה:

אייגן מ, (2010 ), תחושת מוות נפשי. הוצאת תולעת ספרים.

הדאלאי לאמה ודר' הווארד ס. ק. (1998), אומנות האושר, הוצאה לאור – הדים.

הדאלאי לאמה (1998 ב'), אצל הנזיר והפילוסוף, ז'אן פ, ר ומאתייה ר, הוצאת לאור.

וויליאם ג' (1902), אצל, דר, לנדמן, מ', הפסיכולוגיה והדת: עיון מחדש בספרו של גיימס מנקודת מבט יהודית. פסיכו אקטואליה ,. ינואר 2010 .

צ'ודרון פ' (2001 ), כשהדברים מתפרקים, הוצאת חוכמת הלב.

קוהוט, ה (2007), פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם. הוצאת תולעת ספרים.

רומי ג' א' (2007) שיר אחד.הוצאת זמורה ביתן.

תפילת השלווה של פרנציסקוס מאסיזי (1181/2-1226 ), מתוך בזפק "אטאר, הוצאת דע"ת

Freud, S. (1930). Civilization and its Discontents. Standard Edition, London: Hogarth Press, 1961.

Loewald, H(1977), Primary process, secondary process and language/ In: Papers on   Psychoanalysis. New Haven, CT: Yale University Press, 1980

Winnicott, D.W. (1945), Primitive emotional development. International Journal of Psycho-Analysis 26

Winnicott, D.W.(1970 ) . Living Creatively. In Home is Where We Start From. New York Norton, 1986

*" על מרחב הסיוע" : בכדי לחקור לעומק את השאלה מהו טיפול במבוסס על עקרונות בודהיסטים יזמנו במסגרת "פסיכו דהרמה", (בית ספרת לתורת הנפש הבודהיסטית) פורום של מטפלים ששמו להם למטרה ללומד ביחד את האפשרויות הגלומות בגישה הזו.

efrat-1
אפרת בורנשטיין
יום שלישי, ספטמבר 1, 2015